איך למדנו שאכילה היא התנייה של נחמה למצוקה ???
"שוב בכי... מה הפעם את רוצה ? מה עכשיו קרה? קיבלת מכה?
איפה? לא נורא, בואי ואתן לך מה משהו טעים, אולי מעדן ? אולי בננה?"
אנחנו מנסים ומנסים ... עד
שמוצאים משהו זמין ומהיר שירגיע את הקטנה, "ישביע" את רצונה וישכיח אותה
מהמכה שקיבלה. זוהי דרך מהירה לנחמה המאפשרת לי לחזור למה שהייתי עסוקה בו קודם, עד
לרגע המכה.
הפתרון לכאב שהצעתי לילדתי הוא משהו חיצוני קל ומהיר עבורי אך
עבורה יצרתי התניה בעייתית ! לאחר מספר פעמים כאלה היא תלמד כי הרגעה ונחמה לכאב או
מצוקה מקבלים באכילה. זוהי ללא ספק התניה שגויה כיון שסבל וכאב דורשים התייחסות
אמיתית של חיבוק הקשבה ואהבה שיעזרו לטפל בבעיה ויביאו לפתרונה.
אכילה היא נחמה מהירה אך זמנית, היא משאירה את הקושי ללא המענה
האמיתי העולה מתוך קבלה, הקשבה ואהבה. כשהמענה הרצוי לא ינתן , יחזור הבכי הזקוק לפתרון
אמת. כך תלך ותגדל המצוקה שתעמיד אותנו שוב ושוב חסרי אונים, מוצאים פתרון מהיר
וזמין של נחמה באכילה וחוזר חלילה...
אנחנו וכך גם ילדינו גדלים עם ההתניה כי למצוקה יש מענה קל וזמין –
מעדן, פרי או משהו טעים... ובהמשך כבוגרים נוכח כל מצוקה סבל או כאב, מתוך הרגל אל
המקרר אנחנו נגשים, ומוצאים נחמה בממתקים, בחטיפים ומעת לעת רק הולכים ותופחים.
המעניין הוא שעם הזמן אנחנו כבר לא מודעים ולא
מבינים מדוע אנחנו כך מתנהגים שכן
הכאב נותר
עמוק בפנים ואליו כבר לא באמת מתייחסים
ומההתניה שהפכה לאוטומט אנחנו אוכלים ונרגעים,
אוכלים ותופחים ואז שואלים עצמנו איך הגענו עד
הלום ???
קוראי היקרים לאור ההבנה הזו חשוב שנדע כי במרוצת השנים אנו יוצרים
תוכנות לתגובות שלנו ולכן אנחנו שבויים בתוצאות שלהן.
אם רוצים לחולל שינוי אמיתי בהתנהגות – עלינו לעשות אותו ברמת
התיכנות (של המוח). עלינו לחשוף ולשנות את ההרגלים וההתניות על פיהן אנו מתנהלים
ואז נופתע לגלות כיצד בקלות אנחנו משנים דפוסי חיים שהזיקו לנו לאורך השנים. אלו
הרגלים שהוטבעו בנו כאמור במהלך השנים ואנחנו כבר מזמן לא מודעים למקור שלהם.
ולעניין הבכי – שם הרי הכל מתחיל, אפשר פשוט להתפנות לקטנה שלנו,
לתת לה כמה דקות של ליטוף וחיבוק אוהב של הורה - תשובה ההולמת למצוקה. כך נבטיח שהיא
תגדל עם הידיעה שיש מענה אמיתי לכל מכה, קושי או בעיה והיא לא תגדל בתוכה סבל
ותסכול שילכו ויגדלו ויחד איתם היא רק תלך ותתפח.
