ענת דור- מאמנת אישית ומטפלת ב-NLP בירושלים

ועזב איש את אביו ואימו ודבק באשתו - האומנם ?

"מה עשיתי לו או לאשתו, נתתי את כל כולי בשבילם, הצעתי להם לגור אצלינו, הייתי מוכנה לעשות כל מה שרק יבקשו, גם את הירח הייתי מוכנה להוריד...! מאז החתונה ממש קשה לי, אני בוכה, השבתות והחגים מאוד קשים בשבילי שהם לא איתנו. אני מאוד מתגעגעת, ליבי מתפוצץ. הבן שלי שאני כל כך אוהבת, בן שהיה קשור אלי כל כך, שהתייעץ איתי בכל דבר קטן לא מתקשר ולא בא ! איך אפשר ???"

מתוך הדברים ששמעתי מפי האישה היקרה שכל כך סובלת הבנתי 

שהיא מרגישה כמו אמא אווזה שדאגה ונתנה ללא גבול ... ופתאום נעזבה. היא חווה נטישה ובגידה של בנה בה ובמשפחה. הקושי הגדול שלה הוא להסתגל בעל כורחה למצב חדש בו הבן כבר אינו כרוך אחריה ולא זקוק לה.  

אקדים ואציין כי בדברי אתייחס למקרה בו עומדת המשפחה מול בן שזה עתה נישא. כמובן שתופעה כזו יכולה לקרות גם מול בת שנישאת. נדמה כי הקושי רווח דוקא בקרב משפחות החתן החשות את הריחוק שנוצר בינן לבנם.

החוויה המטלטלת הזו מופיעה במיוחד במשפחות בהן הבן שהיה פחות עצמאי והוריו היו מעורבים בכל דבר בחייו הופך להיות בלתי תלוי בהם.

בקושי המתואר לעיל חבויים מספר ניגודים - הזוג הצעיר שרק התחתן לומד להכיר זה את זה ורוצה שיניחו ויאפשרו לו לעצב את הזוגיות שלו, להכיר, ללמוד ולבנות את ה"ביחד", כפי שכתוב בתורה - "ועזב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו" – בראשית ב' 24

לעומתו זאת ההורים רוצים לראות את הזוג מקרוב ולהינות מקרוב  מההתפתחות הזוגית שלהם.

מערכת היחסים הקרובה והפתוחה לפני החתונה בין ההורים לבנם אפשרה להם לומר ולעשות כפי שנראה להם הולכת ומשתנה וקולו אינו עצמאי יותר אלא משולב בקול בת הזוג ומעלה פעמים רבות את ההשתוממות – "זה לא הילד שגידלנו כל השנים ששמע והקשיב לעצתנו".

יש לזכור כי בת הזוג החדשה המצטרפת למשפחה מביאה מביתה דפוסי התנהגות, הרגלים וערכים שונים משלנו מה שדורש זמן הסתגלות... ובהקשר לכך יחס אוהב והרבה נתינה שאנו מרעיפים עלול להיות לה קשה, "חיבוק הדוב" אולי דווקא מרתיע אותה ומוביל לתגובה של היסגרות, דחייה וריחוק ??

ידוע לכולנו כי לקראת חתונת בן/בת אנו טורחים ועסוקים בהכנות רבות הכוללות פרטים רבים וסידורים אך אין כל הכנה להורים כיצד עלולה להשתנות מערכת היחסים שלנו עם ילדינו אחרי החתונה. הורים הרגילים להיות בנתינה אדירה מוצאים עצמם בעל כורחם בעמדה חדשה מול הזוג המכתיב להם את קצב, תכיפות ומינון הנתינה הטבעית להם בבחינת  "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק". זהו ללא ספק מצב היוצר תחושות של דחייה כעס ומתח בתוך המשפחה ההולכים ומתעצמים ולעיתים ממש מביאים לנתקים משפחתיים!

מה כדאי לעשות נוכח המציאות החדשה בה שמחת החתונה מתחלפת לכעס ואכזבה ?

ראשית עלינו להבין כי למשפחה נכנסה צלע חדשה והמשוואה שהיתה קיימת עד כה של בן מול הוריו השתנתה ומעתה עומד מול ההורים זוג הבונה את עצמו.

הסיטואציה החדשה היא הזדמנות לחזור ולברר עם עצמנו שוב מה תפקידנו כהורים ???

הורה הזקוק לכך שיזדקקו לו מתקשה כמובן לקבל את המצב החדש ומשהו במהות חייו ובזהות שלו כהורה הולך ומתערער....

לעומת זאת, אם ההורים בשלב הזה רוצים להיות שותפים להצלחת בניית בית חדש בישראל עליהם לקחת צעד אחורה ולכבד את רצונם של הצעירים להיות עצמאיים !

רחמים ורצון עז לעזור לזוג החדש לפעמים לא תורמים אלא דווקא מחבלים בבנייה העצמית שלהם. עלינו להסתגל לגעגועים, לתחושת החסר שנוצר ולקבל רגשות אלו באהבה מתוך ידיעה שאלו חומרי בניית הבית החדש שנוצר. התבוננות חדשה זו על הסיטואציה יכולה לעורר דווקא שמחה שהזוג "עומד על הרגלים" ומסתדר בעצמו ואינו תלוי.

פתיחות, שחרור, הבנה וקבלת השונות עשוי להקל מאוד על קבלת המצב החדש ולסייע לבן הנמצא באמצע בין משפחתו לאשתו להתחבר בנחת עם אשתו מה שעשוי בהמשך אט אט להוביל להסתגלות והרמוניה בין כל הצדדים.